שכחנו איך להיות לא נחמדים

•יולי 30, 2012 • להגיב

שכחנו איך להיות לא נחמדים

בחודשי החורף והאביב של שנת 71 סערו הרוחות ברחוב הירושלמי בפרט ובציבור הישראלי בכלל. השד העדתי והמקופח, שראשו בצבץ לראשונה מהבקבוק במאורעות ואדי סאליב (חיפה) 12 שנים קודם לכן, יצא כעת מהבקבוק והופיע במלוא הדרו.

אנשים צעירים, מתוסכלים וכועסים, דור שני לעולים ארצה מארצות האיסלאם, החליטו שנמאס להם. הם אימצו שם של תנועת מחאה אמריקאית וקראו לעצמם 'הפנתרים השחורים'. המחאה של הפנתרים השחורים היתה מחאה אלימה ולא חוקית לעתים: חלק מההפגנות לא קיבלו אישור משטרתי, 'מבצע חלב' (במסגרתו נלקחו בקבוקי חלב מבתי העשירים והושאר על מפתן דלתם פתק שהחלב הועבר ממי שייעד אותו לחתוליו ולכלביו לטובת מי שאין לו כלל חלב) היה למעשה גניבה (על אף שמעשה רובין הוד של לקיחה מהעשירים לטובת העניים יש בו רומנטיקה לא מבוטלת) והיא בהחלט היתה מחאה אלימה.

כ"כ אלימה, כ"כ שונה בנוף של אותם הימים, כ"כ לא נעימה לאנשים במוקדי הכוח, עד שלאחר פגישה עם מנהיגי המחאה אמרה גולדה מאיר, ראש הממשלה: "הם אינם בחורים נחמדים".

אבל זאת היתה מחאה ששינתה.

זאת היתה מחאה ששינתה את ההיסטוריה החברתית בישראל, והיא עשתה זאת על אף מספר זעום של מפגינים – בשיא כוחה הוציאה תנועת הפנתרים השחורים לרחוב מספר אלפים בודדים בלבד.

הצער הגדול הכרוך במחאה הזאת ממוקד בשתי נקודות, שרוב הציבור הישראלי לא ער להן: הראשונה היא שרוב הפנתרים היו בכלל אנשי שמאל, שמאלה ממפלגת העבודה, מפא"י ההיסטורית וההגמונית דאז, ששלטה ביד רמה עד שנות ה-70 המאוחרות. למרות השתייכותם הפוליטית הזו – מחאתם היתה דווקא אחד המאיצים שקידמו את המהפך הפוליטי של 77, במסגרתו תפס הימין את השלטון בישראל לראשונה, וכמעט שלא עזב אותו מאז, למעט 3 שנים בודדות (ויסלחו לי חסידי ברק. הוא לא היה מאודו איש שמאל, ככל ששמאל קשור למדיניות כלכלית-חברתית).. הנקודה השנייה היא שממשלת גולדה ורבין דווקא פעלו כדי לתקן את האפליה רוב הזמן (למעט תקופת השבר של מלחמת יום הכיפורים), אבל דווקא אותו מהפך של 77 היה נקודת ציון היסטורית שממנה ואילך המקופחים יהפכו להיות מקופחים עוד יותר.

34 שנים מאוחר יותר החלה בישראל מחאה חברתית חדשה. המקופחים של שנת 2011 לא היו קבוצה של כמה אלפים בלבד, אלא הרבה יותר. המומנטום שצברה תנועת המחאה החדשה (שהורכבה ממספר קבוצות, יחידים וארגונים ואולי היתה צריכה שם "חזק" יותר, דוגמת הפנתרים השחורים) הגיע לשיא כוחו ב-3.9.11, אז הוציאה התנועה לרחובות כ-450 אלף בני אדם. כ-300 אלף מתוכם, אם זכרוני אינו מטעני, ואנוכי בינהם, נהרו להפגנה בתל אביב, שהתקיימה בכיכר המדינה.

זה היה ערבה הגדול של המחאה. שיא במספר המפגינים, מיטב אומני ישראל שהגיעו להביע תמיכה, אהדה דומיננטית בסקרים וחזות מגומגמת מצד הממשלה והקואליציה שמיאנו אז כמו היום להקשיב לרחשי הציבור. אבל זו היתה הפסגה שבעקבותיה יגיע המדרון התלול מטה. נכון שהיה ברור לכולם שהמאהלים יקופלו זמן קצר לאחר מכן (למעט מי שאין לו בית…) ושצריך להתקדם הלאה, ל"שלב הבא" של המחאה, אבל קרה באותו הערב עוד משהו, דרמטי לא פחות, שהראה לאנשים שבשלטון שהם לא צריכים להיות מוטרדים מאיתנו, ולמה? שתי סיבות.

הראשונה: 300 אלף. 300 אלף איש עמדנו שם במקום הכי ציני, הכי משקף את הפערים החברתיים. כיכר המדינה. איזה אבסורד! דווקא ליד הכיכר של "המדינה", רחוב ה' באייר ורחוב "חברה חדשה" עמדו להן החנויות בהן עושים בעלי ההון את השופינג שלהן. אותם בעלי הון ששטייניץ וביבי כל כך צמודים אליהם ולא יעזו להעלות להם ולו בשקל את המס, בעוד העשירונים התחתונים קורסים עד לחרפת רעב. עמדנו שם ליד החנויות האלה, צעקנו ודרשנו צדק חברתי, אבל אף חלון לא נשבר, אף שמלה ב-100,000 ש"ח לא נשרפה, ההפגנה התפזרה בסדר ובשקט מופתי. לכאורה גאווה גדולה. הדמוקרטיה במלוא הדרה. בפועל – זו היתה קריאה שקטה שאומרת "אנחנו נחמדים". אנחנו שקטים, אנחנו לא נעשה לכם בעיות בזמן שאתם ממשיכים לעשוק אותנו ולבזוז אותנו ולרמוס את כבודנו. כן, אנחנו שכחנו מה זה אומר להיות לא נחמדים. אז תפאדלו, תמשיכו בגזל ובעושק שלכם.

הנקודה השנייה: לא אמרנו בקול ברור – הממשלה הזאת צריכה להתפטר וללכת הביתה! לא ניתן לכם להמשיך לפגוע בנו. למה לא קראנו להם להתפטר? למה לא הזכרנו להם שחצי מליון איש לפחות הולכים להתנקם בהם בבחירות הבאות על כל ההתעללויות שלהם בנו? כנראה, אם אפשט את הדברים, כי לא היה לנו נעים. לא היה לנו נעים מכל מצביעי הימין שיגידו רגע, אנחנו אתכם כי הבטחתם שזו אינה מחאה פוליטית. לא היה לנו נעים מתושבי הגבולות ואזורי העימות שירגישו שסדר היום הציבורי הכי מהותי כרגע חייב להיות גם הנושא הכלכלי-חברתי. לא היה לנו נעים להגיד בפה מלא – המחאה הזו היא פוליטית, היא לא יכולה שלא להיות פוליטית ובוודאי שהיא מכוונת כנגד הממשלה, כי הממשלה היא מי שהביא אותנו לשפל המדרגה ולכן האנשים האלה חייבים להיות מסולקים מהשלטון! לא היה לנו נעים, כי אנחנו? אנחנו הרי בחורים נחמדים.

שנה אחרי והמחאה לא מצליחה לצבור מחדש את המומנטום שאבד לה באותו ערב של תחילת ספטמבר. למעט כמה עשרות אלפי אנשים אחת לכמה שבועות רוב הציבור הישראלי מיואש יותר, לא מוצא טעם לצאת מהבית. לא מאמין יותר בשינוי, כי הוא מבין את מה שהממשלה הזו הבינה לפני שנה – מחאות "נחמדות" לא משנות מציאות. מחאות "נחמדות" לא מפחידות פוליטיקאים וגורמות להם להלחם קרב השרדות פוליטי ולהזכר שהם נמצאים בפרלמנט רק בזכות האזרחים, ולא להיפך. מחאות "נחמדות" ישאירו אותנו חסרי כבוד, חסרי אוכל, חסרי בית, חסרי אמונה.

באחת ההפגנות השנה, קיץ 2012, נזרקה אבן אחת על חלון אחד של בנק. מייד נזעקו הפוליטיקאים ממרבצם האדיש והמלגלג. לא זכור לי שמישהו מיהם הניד עפעף כשאנשים החלו לשרוף עצמם למוות, כחודש מאוחר יותר, כי הם יודעים – מעשה התאבדות, קשה וטראגי ככל שיהיה, משפיע אך ורק על האנשים הנחמדים. הוא לא ישפיע על הפוליטיקאים.

עכשיו רק כדי שלא ישתמע אחרת – אינני קורא לאלימות כלפי אנשים. אני מתנגד נחרצות לכל צורה של אלימות כנגד אנשים, בין אם הם אזרחים, לובשי מדים, או נבחרי ציבור. אבל חסימת כבישים, או 'מבצע חלב' בגרסה עכשווית יזכירו לאנשים שבשלטון מי אנחנו באמת, ולמה כדאי להתחיל להקשיב לנו.

בהשוואה לאמירה של גולדה "הם אינם בחורים נחמדים", האמירות השבוע של ביבי ("אין יותר ארוחות חינם") ושטייניץ ("הגזירות לא יהיו כיפיות") הן אמירות מזלזלות וחמורות לא פחות. מן הראוי שנתקומם מחדש. אם זה שינה ב71, זה בוודאי ישנה ב2012.

מודעות פרסומת

אנחנו הרי לא מופתעים

•ינואר 15, 2012 • להגיב

בתכנית הטלוויזיה "מצב האומה" יש פינה שנקראת "היא הרי לא מטומטמת". בהשאלה מהפינה הזאת, תרשו לי להשתעשע אתכם במשפט מעט שונה: אנחנו הרי לא מופתעים.

איך זה עובד? פשוט מאוד. אני תכף אפרוס בפניכם מספר ידיעות חדשותיות שכולנו מכירים. את השורה המשלימה, אנחנו הרי לא מופתעים, אתם מוזמנים/ות לקרוא בקול. אז, שנתחיל?

סופה לנדבר, שרת הקליטה, התבטאה השבוע באופן פוגע וגזעני כנגד יוצאי אתיופיה, אבל היא הרי מישראל ביתנו אז… אנחנו הרי לא מופתעים.

אנסטסיה מיכאלי, ח"כית מטעם אותה סיעה, שפכה כוס מים של הח"כ ראלב מג'אדלה. זאת לא ההתפרצות הראשונה שלה, אז אנחנו הרי לא מופתעים.

אז נכון שזאת לא ההתפרצות הראשונה שלה, אבל זה לא הפריע לראש סיעת ישראל ביתנו ושר החוץ, מר איווט ליברמן, לספר לנו שמדובר ב"מעידה חד פעמית", אבל הרי זה אדם שידוע עליו שקידום הפאשיזם עומד בראש סדר היום שלו, כך שאנחנו הרי לא מופתעים.

וממש באותו זמן הכנסת מאשרת בקריאה טרומית הצעת חוק לאיסור שימוש בסמלים נאציים, אותה מקדם ח"כ אורי אריאל, החבר בסיעת "תקומה". זאת הצעת חוק תמוהה מכיוונו של ח"כ אריאל, לאור העובדה שבוועד רבני תקומה, מפלגתו של אריאל כאמור, חבר הרב דב ליאור שהסכים לספר תורת המלך, המורה הלכות הריגת גויים, כולל תינוקות – ממש כמו שרצחו בנו מתוקף תורת הגזע לכאורה ולמעשה באירופה אז. וזה עוד לפני שאני מזכיר את תמונתו של רבין במדי קצין אס.אס, אני לא זוכר שמישהו מהגלגול הקודם של המפלגה הזאת גינה שימוש בסמלים נאציים אז.

אבל אורי אריאל והרבנים העומדים מאחוריו, כך אולי יש מי שסבור, הם חבורה של קיצוניים העושים שימוש מעוות ביהדות, אז אנחנו הרי לא מופתעים.

אפשר להמשיך עם המשפט הזה עוד ועוד. יש מי שאולי אפילו ישאב הנאה מזוכיסטית משהו ממנו – קצת בסגנון של משפט ותיק יותר "אמרתי לך", אבל לא לשם כך התכנסנו.

בודאי שאנחנו לא מופתעים. אותנו הרי כבר אי אפשר להפתיע, בנו לא ניתן לפגוע, אנחנו חסינים. כבר ראינו הכל, אנחנו מבינים הכל, אנחנו חכמים מדי ומנוסים מדי מכדי להאמין לעוד תחבולה, עוד ספין, עוד ססמה שחוקה כזאת או אחרת. כל כך חשוב לנו להראות שאנחנו יודעים הכל כל כך טוב, שאנחנו מיומנים בתגובה צינית/סרקסטית/מנוסחת ומושחזת היטב לפגיעה התורנית הקשה בזכויות האדם והדמוקרטיה בישראל – כי אנחנו הרי לא מופתעים.

ואולי דווקא בחוסן הזה, בעור הפיל הזה שפיתחנו לעצמנו, טמונה הבעיה שלנו, בעיה חמורה יותר מעוד הצעת חוק כזאת או אחרת, ולבעיה הזאת אני מרשה לעצמי לקרוא: אדישות מודעת. למה מודעת? כי אנחנו קוראים את העיתונים, רואים את החדשות, מבינים את גודל הזוועה ומתקוממים (כל עוד זה ברמת הסטטוס בפייסבוק, או ציוץ בטוויטר. ויסלחו לי המאתיים איש גג שיוצאים לכל הפגנה – 200 איש זה כלום בפיתה, אם להשתמש בפתגם עממי). ולמה אדישות? כי באמת פיתחנו כבר עור של פיל, כי כינוי הגנאי 'סמולני' זה כבר משהו שאימצנו לעצמנו (ממש כמו הילד הדחוי בכיתה שאומר שהוא נהנה מהמכות שהוא חוטף), כי צעקנו "זאב זאב" כל כך הרבה פעמים עד שהגרון ניחר והתעייפנו, הקריאה עכשיו הולכת ונהיית רפה יותר.

אז אנחנו מתנהלים בתוך האדישות המודעת הזאת, שלמים עם עצמנו שאנחנו עדיין מוסריים וערניים למה שמתחולל כאן, על הדרך חוגגים חצי שנה לתחילת המחאה (אם כי לא ברור מה בדיוק יש לחגוג – מה בדיוק השתפר כאן לטובה? מה אנחנו, דה-פקטו, שיפרנו כאן לטובה?), כי אנחנו הרי לא מופתעים ואנחנו הרי הכי צודקים בעולם. אז מה אם על הדרך ישראל נהיית פחות ופחות דמוקרטית, יותר ויותר לא שוויונית ולא צודקת? 'הם' מצליחים ואנחנו? דומה שלנו נשאר רק להסתפק בלהיות לא מופתעים.

חודשיים בקיץ אחד לא מספיקים. לשאוף להיות הכי צודקים והכי מוסריים והכי טהורים ונקיי כפיים לא ייקח אותנו לאן שצריך – לא יביא לנו את אמון הציבור שמצוי במצוקה הזאת לא פחות מאיתנו ורק לא יודע מה לעשות (בעצם, כמונו, אחרי הכל). את מה שלא מפתיע אותנו – הוא עוד לא מבין ולא יודע. הגיע הזמן לצאת מהסלון וללכת אל האנשים האלה, לפגוש אותם באמת, לדבר איתם, לתת להם להבין ולהרגיש שהמחאה "שלנו" היא באמת גם המחאה שלהם – שמי שרוצה בטובתם זה אנחנו, כי עד עכשיו אנחנו, מבחינתם, מתמרקים במלים יפות ולא מופתעות בדיוק כמו אחרון הפוליטיקאים.

זה פוסט שלא יסתיים במשפט מפוצץ, אני לא חושב שיש משפט שבאמת הרי ישפיע עלינו עד כדי כך, אבל אולי תראו בזה נקודה למחשבה – נקודה שאני טרוד בה מזה זמן רב.

שיהיה לנו שבוע טוב.

לפיד לפוליטיקה – טוב למי?

•ינואר 9, 2012 • להגיב

הרשומה הזאת נכתבה בזריזות, יש לומר אפילו זריזות שאינה אופיינית לי. ככזו היא תהיה תמציתית ולא ממצה, דיון מעמיק יותר ניתן ורצוי כמובן לערוך בהמשך. הסיבה לזריזות שבה בחרתי "להתהדר" היום היא ריבוי התגובות – מאז הודעתו הדרמטית (כן כן, אינני ציני) של יאיר לפיד כי הוא עוזב את עולם התקשורת לטובת עולם הפוליטיקה סערה המערכת הפוליטית בישראל, וסביר להניח שגם כוס המים של אנסטסיה לא תשכך אותה כ"כ מהר.

אנשים רבים בחרו דווקא להתייחס לטוב ליבו של לפיד. בן כספית כותב עליו שהוא "איש טוב במובן הראוי של המילה" ואולי "טוב מדי לפוליטיקה". מדברים עליו כעל איש "מרכז", כזה שאולי יהיה "הקול של מעמד הביניים". ואלה, כמובן, רק שתי דוגמאות.

אבל השאלה החשובה ביותר, כמו בתחומים אחרים בחיים, היא לא 'האם יאיר לפיד הוא טוב או רע?', אלא 'יאיר לפיד – טוב למי?'

וזאת בדיוק השאלה שאנסה לענות עליה בקצרה.

א. כרסום בכוחו של הגוש החוסם לגוש הימין:

בהנחה שלפיד מרכיב רשימה עם מספר שמות בולטים (יצא לנו להיתקל, בינתיים, בקרנית גולדווסר, ועוד ועוד) ומתמודד בבחירות הבאות מי מקהל הבוחרים עתיד להצביע בעבורו? השערה לא מבוססת שלי (ולא רק שלי, אך תקנו אותי אם אתם סבורים אחרת) שעיקר המצביעים עבורו יגיעו מכיוון קדימה (בעיקר) וקצת העבודה ומרצ. אני מתקשה מאוד לראות מסה קריטית של מצביעי ליכוד עוברים להצביע עבור לפיד, אדרבא ואדרבא ישראל ביתנו והמפלגות הדתיות. למה זה משנה? כי בישראל יש היום קואליציה – נקרא לה גוש הימין – שהנהיגה בשלוש השנים האחרונות מדיניות כלכלית נאו-ליברלית (הכוללת הפרטה, צמצום תקציבי, יותר מסים עקיפים ופחות ישירים, בגדול ותוצאותיה הגדלת הפערים החברתיים והכנסת ציבור גדל והולך אל מתחת לקו העוני ומצוקת הרעב, שלא לדבר על שחיקתו הגסה של מעמד הביניים) ומדיניות אנטי דמוקרטית (גם כאן לא חסרות דוגמאות, עבור כל בר-דעת שעיניו בראשו: חוק החרם, לשון הרע, הצהרות נאמנות למיניהן, הגבלת חופש הביטוי והעיתונות ועוד).

גוש הימין הזה הוא אותו גוש ימין שלא שעה למחאה החברתית הגדולה ביותר שהיתה כאן מאז ומעולם, אותו גוש שפעל נחרצות ובתקיפות כנגד המאהלים ברחבי הארץ, אבל מגנה בחצי קריצה מהולה בחיוך את מבצעי תג מחיר.

אז מהגוש הזה אני, כאמור, מתקשה מאוד לראות מסה קריטית שתצביע בעבור לפיד, ומאידך גיסא ההתרשמות המובנת היא כי עיקר הקולות יגיעו מכיוונה של קדימה, שהרי מדובר במצביעי מפלגת "מרכז" שיעברו להצביע לכוח, חדש, רענן והגון, שגם הוא "מרכז". עוד מספר לא מבוטל של מצביעים, כך נראה ברגע זה, יזנחו את מפלגות העבודה ומרצ ויצביעו ללפיד. למה? כי יאיר לפיד לדעתם אינו חבר של רון חולדאי כמו שהם חושבים על שלי יחימוביץ' וכי לפיד יהיה אולי יותר רלוונטי מאשר מרצ בחקיקה חילונית (מה זה אומר בכלל?) – לפחות כך הם חושבים, כי הרי מפלגות העבודה ומרצ הן המפלגות היחידות בכנסת הנוכחית שעוסקות בפעילות פרלמנטרית וחוץ-פרלמנטרית סוציאל-דמוקרטית אמיתית (העבודה בראשות יחימוביץ' יותר, וירחמו עליי שונאי רון חולדאי שמכל הדברים בעולם, דווקא לזה הם שמים לב בעת שהם בוחנים את יחימוביץ' ולא דברים קצת יותר משמעותיים, כמו פעולתה הסוציאל-דמוקרטית המהותית של יחימוביץ' בשנותיה כח"כית).

בכל אופן, אם יאיר לפיד לוקח קולות למפלגות הסוציאל-דמוקרטית מגוש השמאל ובעיקר ממפלגת "המרכז", הרי שהוא רק מחליש את הגוש שמאל-מרכז ומחזק את כוחו של גוש הימין! וזה עוד לפני שבחנו את הקווים האידאולוגיים של לפיד, ועוד לפני שבחנו אפשרות, רחמנא ליצלן, שהוא עשוי להצטרף לגוש הימין בקואליציה שלאחר הבחירות הבאות, ותוך כדי מעשה לצייר את נתניהו כראש ממשלה באור רך יותר, קונצנזואלי יותר… כמאמר הקלישאה בה השתמש בן כספית: "ימים יגידו". אז לפחות על פניו, עושה רושם שבמובן הזה יאיר לפיד טוב לגוש הימין, אבל לפני שאנחנו ממהרים לשפוט, בואו נבחן גם את הקווים האידאולוגיים שלו.

ב. קווים אידאולוגיים מכוונים ימינה:

מקורביו של לפיד ממהרים לדווח לנו שלפיד הבן שונה מלפיד האב, אם כי טרם התבשרנו במה הדברים אמורים בדיוק. אגב, בין אותם מקורבים אנחנו יכולים למצוא את אהוד אולמרט. 'קדימה', כבר אמרנו?

אז לפני שניגוש ליאיר, תזכורת קצרה לטומי, ברשותכם: מפלגת שינוי מפלגה יחסית ותיקה במונחים ישראליים, אבל את התהודה הגדולה שלה היא עשתה בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים, אז עמד בראשה יוסף טומי לפיד, ועמדה בשיא כוחה על 15 מושבים בכנסת. בשנים האלה המפלגה הנהיגה קו חילוני על פניו ובעיקר אנטי-דתי, בדגש על אנטי-חרדי. ההישגים שלה בתחום הזה היו, עם זאת, מוגבלים: סגירת משרד הדתות לפרק זמן קצר יחסית, אולם העברת רוב תקציבו לסמכויות אחרות, היה אולי הישג שבכותרות. למרות שעל כך הושם הדגש העניין המרכזי מבחינתי שאותו יש לבדוק הוא מה היתה המדיניות הכלכלית-חברתית של שינוי?

בדיקה זריזה במצע המפלגה (כאן: http://www.knesset.gov.il/elections/knesset15/shinui_m.htm) בסעיף 7 מעלה כי שינוי דגלה במדיניות של "שוק חופשי" – בדיוק אותה מדיניות שמקדם גוש הימין ונתניהו בראשותו היום ושהובילה אותנו לבור החברתי הנוכחי! אם תמשיכו לסעיף 8 תגלו שגם מבחינת מדיניות המסים שינוי ראתה עין העין עם מי שהיום הוא ראש הממשלה ואז היה…שר האוצר.

למה היה לי חשוב להתחיל דווקא משינוי ומטומי לפיד ורק אחר כך לחזור ליאיר לפיד? אולי בגלל שבשנת 2003, כשהאבא גרף 15 מנדטים בבחירות, הבן גרף סכום נאה למדי מפרסומות לבנק הפועלים:

http://www.youtube.com/watch?v=FwIoNEzucUs

וזה קורה באותו תקופת זמן שבנק הפועלים נוטל חלק, כך עפ"י החשדות, בפרשת הולילנד (מוזר, הנה אולמרט שוב)

ושנה אחרי ששרי אריסון בוחרת לפטר 900 עובדים על מנת להגדיל רווחים

אבל אתם יודעים מה? בואו נעזוב את כל זה. פרס מובטח למוצא הישר שיביא טור של יאיר לפיד שבו הוא מתבטא בצורה ברורה וחותכת כנגד מדיניותו של גוש הימין – במובן החברתי, כלכלי, תרבותי, דמוקרטי (ואני מוכן להניח רגע לתחום המדיני). לא ציטוט שאומר ש"פעם היה פה טוב יותר" ולא היו כאן עובדים זרים, אלא משהו מובהק, אמיתי, נוקב – כי יאיר לפיד, עד אתמול, היה עיתונאי, וזה מה שעיתונאים אמורים לעשות, לא?

באוגוסט, כשאנחנו היינו ברחובות עם אוהלים ובהפגנות, לפיד פירסם את האמנה החברתית שלו.

אין שם שום התייחסות לפן הזה של ישראל, רק מלים כלליות. הדבר הקרוב ביותר לאיזשהו מסר בנושא הוא קריאתו של לפיד כי "כל אדם, עשיר או עני, מבוגר או צעיר, יעשה כמיטב יכולתו כדי לתרום לקהילה בה הוא חי". לא נעים לי לשאול, אבל: אתה רציני? רבע מליון איש ברחובות, בטוח אתה יכול לומר קצת יותר מזה! ואם יאיר לפיד, איש רהוט מאין כמוהו, בוחר שלא להתייחס למחאה ולמדיניות הממשלה שלא הותירה לאנשים ברירה אלא לצאת לרחובות – הרי בעיני משמעות הדבר כאמירת הן המאשרת את מדיניות הממשלה, אותה ממשלה המגיעה מתוך גוש הימין, עליו כבר דיברנו.

מתוקף שתי סיבות אלה בעיקר, שבהן בחרתי להתמקד, אני חושש שהתשובה לשאלה יאיר לפיד נכנס לפוליטיקה – טוב למי? תהיה: טוב לגוש הימין, טוב לביבי.

הערת שוליים:

תרשו לי לנצל את הבמה הצנועה מאוד בבלוג הזה ולהתייחס לדברים שכתבה לילך סיגן בטור שלה במעריב:

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/324/623.html?hp=16&cat=479&loc=9

סיגן קוראת שם לדפני ליף ולסתיו שפיר "אנרכיסטיות". היא טוענת שתמונת המצב במשק הישראלי היא הכרח המציאות (למרות שהיא, כמובן, מציגה מצג שווא של "התייעלות, מצג שהוא גם שטחי מאוד ולא מנומק, בטח שלא אצלה). היא שואלת אותנו אם "לא עדיף שנשלים עם זה?"

וזה רגע אחרי שהיא מבשרת לנו: "אולי לא ידעתי וכבר ירדנו מהסיסמה שאומרת "צדק חברתי" שאף אחד מעולם לא באמת ידע מה המשמעות המדויקת שלה. "

אז יש לי רק מסר אחד להעביר לגברת סיגן – אם להיות אנרכיסט פירושו להיות אדם עובד, משלם מסים, שבוחר לצאת להפגנה ולפעילות דמוקרטית למען הקהילה והחברה ולא רק עושה למען עצמו – אז גם אני אנרכיסט. למעשה, כולנו אנרכיסטים. ואנחנו לא אוהבים שמזלזלים באינטיליגנציה שלנו.

15 שנים, או למה אנחנו ברחובות

•אוקטובר 29, 2011 • 2 תגובות

הסיפור הזה מתחיל מבחינתי לפני 15 ומשהו שנים, בחורף של שנת 96.

בשנת 1996 אמא שלי היתה מעורבת בתאונת דרכים. זאת גם השנה שבה עלה לשלטון לראשונה אחד, בנימין נתניהו. הוא עלה לשלטון מספר חודשים לאחר שנפל דבר בישראל: יצחק רבין, ראש הממשלה ושר הבטחון, נרצח.

החל משנת 96 אמא שלי ניסתה להשתקם, למצוא עבודה, לחזור ולתפקד במאה אחוז בכוחות עצמה. אנחנו משפחה קטנה, "חד-הורית", רק היא ואני (אז בכיתה ז'). חודשיים אחרי התאונה סבתא שלי נפטרה. באופן סימבולי, שאז עוד לא הבנתי אותו, זה קרה בסמוך לאחד במאי, חג הפועלים הנשכח. ב23 ביוני של אותה השנה עליתי לתורה, אבל לא היתה שום תחושת שמחה בלב. אמא לא הצליחה למצוא עבודה. לא כי היא לא רצתה ולא ניסתה – דומה היה שהמערכת הגדולה של הבירוקרטיה בישראל פשוט לא מוכנה להתאמץ מספיק בשביל למצוא משהו ראוי בשבילה – ואמא נותרה, לראשונה בחייה, מחוץ למעגל העבודה והיכולת להתפרנס בכבוד. לאחר מספר חודשים נפסקה לזכותה קצבת נכות חודשית מטעם ביטוח לאומי. אמא (ובזמנו גם אני) חיה מהקצבה הזאת, ששיעורה לא עולה על שני שליש משכר המינימום במשק, במשך 15 שנה, עד שלאחרונה התחלפה קצבת הנכות בקצבת זקנה. אמא כבר אינה נכה לפי מדינת ישראל, היא רק זקנה. סכום הכסף בקצבה, אגב, לא השתנה ועומד על הרבה פחות מ-3,000 ש"ח לחודש!

ב-29.10, היום, מתוכננות הפגנות ברחבי הארץ תחת הכותרת של העם חוזר לרחובות. אני יודע שאנשים רבים בהפגנה הזאת יפנו אצבע מאשימה כלפי ביבי וממשלתו, על המדיניות הכלכלית-חברתית הרעה שלהם. זאת תהיה האשמה צודקת, אבל האשם אינו נחלתו של ביבי בלבד. מדינה ששולחת את אזרחיה להסתדר עם 2,000 ש"ח וקצת בחודש כעקרון רחב היקף המעוגן בחוק היא מדינה שרעה לאזרחיה. במובן הזה (ובעוד מובנים רבים אחרים), מדינת ישראל לא היתה צודקת גם בשנת 96 – גם אז המדיניות הלכה בכיוון הנאו-ליברליזם ופירקה את יסודותיה הסוציאל-דמוקרטיים של ישראל, יסודות שנבנו ע"י אנשים דוגמת סבתא שלי אגב, במו ידיהם במשך שנים רבות – החל מהעלייה השנייה ואילך.

בשנים האחרונות, בהן אני אדם בוגר, אני מעביר סכום כסף נוסף לאמי, שלא יכולה להתקרב אפילו "לסגור את החודש" בלעדיו. ככל שנוקפות השנים וההוצאות עולות – הן בשל מצבה הבריאותי של אמי והן בשל הכבדת יוקר המחייה כתוצאה ממדיניותה של ממשלת ישראל בראשותו של אותו אחד, בנימין נתניהו – אני מתקשה יותר ויותר להצליח לתת מענה כלכלי לצרכים של אמא שלי. הערב שוחחתי איתה ארוכות בטלפון. זאת היתה שיחה קשה, היא הטיחה בי האשמות לא פשוטות, תוך שהיא מתארת לי ארוכות את הקשיים המרובים הנובעים מהיעדר יכולת כלכלית. אני מבין את ההאשמות האלה, במובנים רבים היא תלוייה בי ומתקשה לתלות את האשם בגורמים אמורפיים יותר, ברמת המאקרו, דוגמת מדיניות המסים הישירים והעקיפים של הממשלה וכן הלאה. מבחינתה, אני צריך להיות בן טוב יותר. מבחינתי, רגשות האשם האלה הן משהו שביבי כבר לא יוכל לתקן לעולם (ואל תדאגו, אני בהחלט יודע שזה גם לא מעניין אותו).

במוצאי שבת אני אצא להפגין אתכם, לא כי חזרתי לרחובות – אני ברחובות כבר 15 שנה. עבדתי לראשונה בחיי בכיתה ח' ולמעשה מאז כמעט שלא הפסקתי, הכל לשם אותה מטרה וצורך שפירטתי למעלה. 15 שנה אני מחפש את הצדק החברתי ולא מוצא אותו. עכשיו, אתכם, אני לפחות לא לבד.

מהבחינה הזאת לא משנה כמה אנשים יגיעו להפגנה במוצ"ש. הנטייה שלנו לרוב היא למדוד הצלחה או כשלון בנקודות שבירות וספציפיות בזמן. טעות תהיה להישען על תהודתה של הפגנה אחת, בין אם השתתפו בה 30,000 איש, או חצי מליון. טעות תהיה לייחל לגדולות ונצורות מוועדת טרכטנברג או מיישום המלצותיה (שאני אגב, חושב שהן רעות מאוד) וטעות תהיה לחשוב שהישג יכול להיות הורדת מחירו של מוצר X ע"י רשת מזון Y. הישגים אמיתיים נמדדים לאורך זמן – בשינוי מהותי של השיטה החברתית-כלכלית בישראל! (בכרזות כתוב "עד שננצח"? אז רק זה יכול להוות עבורנו נצחון).

אנחנו חייבים להיות סבלניים. לבוא מחר, לבוא בעוד שבוע, לבוא בעוד חודש – למלא את הרחובות בכל פעם מחדש. להראות להם שמאסנו בשקרים ובמריחות שלהם ושאין לנו אמון יותר באף פוליטיקאי ובאף מפלגה שמאכלסים את הממשלה והקואליציה הנוכחית, שאישרו תקציבים ומדיניות אנטי-חברתיים, שירקו לנו בפרצוף באישור חוק הוד"לים, שלעגו לנו באשרם את המלצות טרכטנברג, שבטוחים שעד הבחירות נשכח מי אנחנו ומי הם, אז לא! אנחנו לא נשכח – ואת זה בדיוק חשוב להראות!

ועוד עניין אחד: הבחירה של כיכר רבין כמקום שבו תתקיים ההפגנה בתל-אביב היא בחירה מורכבת וטעונה ביותר, בהתחשב בתאריך שבו אנחנו נמצאים. בדיוק שבוע לאחר ההפגנה למען צדק חברתי תתקיים זו השנה ה-16 העצרת לזכר יצחק רבין ולמען הזכרת הרצח הנתעב וההסתה שקדמה לו. באותה תקופה, הבנו לצערנו רק בדיעבד את ההבדל שבין "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" לבין "הכתובת היתה על הקיר". אז, בטרם הרצח ובעת שהסתה פרועה ואלימה השתוללה ברחוב ע"י קבוצת מיעוט כנגד יצחק רבין, רובנו (שגם בהחלט היווה את רוב הציבור בכלל) מיעט לצאת לרחובות ומיעט לקרוא לעצירת התופעות האלימות ההן ולשמור על הדמוקרטיה בישראל. הציבור הזה התייצב בהמוניו רק ב4.11.95, אותו לילה נורא.

מי שיוצא לרחוב וקורא את קריאתו בקול רם וברור, לאורך זמן, בהתמדה, באמונה, תוך הפעלת האמצעים הדמוקרטיים – הוא זה שינצח בסוף הדרך, וזאת בלבד שישכיל להתאזר בסבלנות הנחוצה למאבקים ארוכים. כשם שאנו יוצאים להפגין ב29.10, כך עלינו לעשות גם שבוע מאוחר יותר – למען הדמוקרטיה הישראלית. לא יהיה פה צדק חברתי ללא דמוקרטיה אמיתית ומהותית, ולהיפך.

נ.ב.

אם אתם כבר כאן, ויש לכם עוד כמה דקות פנויות, אני מוצא לנכון להפנות לבלוג של חיים, ששתי הרשומות האחרונות בו (בהקשר של ההפגנה הערב, 29.10) חשובות ומרגשות עד מאוד:

http://www.haimhz.com/

ממחאה למחראה – ככה מנסים למסמס את המחאה שלנו

•אוקטובר 10, 2011 • להגיב


 כן, אני יודע. זו לא כותרת נעימה. קליטה? אולי, אבל לבטח לא נעימה. אז למה בחרתי דווקא אותה? התשובות בפנים:

בעיתוני הבוקר התבשרנו כי כבוד שר הפנים, מר אלי ישי, יצא מישיבת הממשלה בנוגע למסקנות וועדת טרכטנברג ע"מ להיפגש עם דפני ליף, לבקשתה. דפני ליף אולי היתה זו שביקשה את הפגישה, אבל אני סמוך ובטוח שאלי ישי קפץ על המציאה הזאת בשתי ידיים. לפי 'ידיעות אחרונות' "לאחר הפגישה מסרה ליף כי מצאה אצל השר אוזן קשבת וכי הפגישה היתה רצינית ועניינית"… הייתי יכול להמשיך לצטט עבורכם, אבל זה מספיק בשביל לעצור ולשאול WTF ?!?! הכצעקתה? אז לכל המבולבלים/ות, הנה תזכורת קצרה מי זה השר אלי ישי:

אלי ישי הוא אותו שר שביקש לגרש את ילדי העובדים הזרים (או בשם שאני מכבד יותר: מהגרי עבודה).

אלי ישי הוא שר הפנים שהמשיך במדיניות של חיסול שירותי הכבאות בישראל ובכך בהחלט תרם חלק גדול לשריפת הענק בכרמל, שגבתה מחיר כבד כ"כ בחיי אדם. (בישראל יש היום 3.6 כבאיות לאלף נפש, 160 כבאים למליון נפש ואפס אחד גדול במטוסי כיבוי – הרבה יותר נמוך מבכל מדינה מפותחת אחרת, כפי שניתן ללמוד בהרחבה כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3994492,00.html)

http://news.walla.co.il/?w=/1/1776539&m=1&mid=106630

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3993367,00.html

אלי ישי הוא גם אותו אדם שאמר ש"הומואים ולסביות הם אנשים חולים"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3219893,00.html

ועתר לבג"ץ ביחד עם צמד החמד ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר כנגד קיום מצעד הגאווה (נסו להיזכר מאיפה עוד אתם מכירים את השניים האלה, ששמם נקשר בכל מקרה של הסתה פרועה, הפרת החוק והדמוקרטיה ואלימות גזענית – תג מחיר, הסתה נגד רבין בזמנו, "משמר השכונות" ועוד ועוד).

http://news.walla.co.il/?w=/1/1125113

זה גם כמובן אותו אלי ישי שתמך לאורך כל הדרך בחוק הוד"לים, חוק שדפני ליף עצמה קראה לממשלה לבטל כ"צעד בונה אמון" בהפגנת ה-150 אלף. שרי הממשלה ואלי ישי בתוכם התעלמו ממנה בברוטאליות מהולה בחוצפה יהירה.

http://www.acb.org.il/Site/ContentSystem/ArticlePage.aspx?ArticleID=2012&CatID=61

ולא פחות חשוב, אולי אפילו הכי חשוב: האיש הזה, מר אלי ישי, יושב בממשלה שעושה הכל כדי לקדם בישראל מדינה אי-שוויונית יותר ויותר, מדינה רעה לרוב אזרחיה וטובה למיעוט נהנתנים בעלי הון עשירים, והוא נותן יד בתמיכה לכל פעולה שהממשלה הזאת עושה כדי לקדם את המדיניות הזאת. זאת הממשלה שמפקירה את אזרחיה, חד וחלק.

(העובדות, לפחות חלקן, מוכרות, אבל רק הרחבה אחת קטנה מתוך רבות אחרות: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3999410,00.html)

וזה גם האיש שעומד שנים רבות בראש מפלגה שמתהדרת במחלפות "חברתיות", אבל בפועל עושה הכל כדי להנציח את העוני (למה? כי היא מייצרת מצב שאותה אוכלוסייה מוחלשת ומדוכאת לא מצליחה לרכוש השכלה, אלא נהיית תלוייה במוסדות הצדקה של ש"ס יותר ויותר. וגם אלי ישי יודע: תלות = קולות בקלפי. זה רע, אבל זה נכון).

אז עם האיש הזה הלכה דפני ליף להיפגש. האם זהו האיש שאכן מעוניין בצדק חברתי לכל אדם באשר הוא אדם בישראל? אולי בתום לב, אולי מתוך תקווה אמיתית שנמר יכול להפוך את חבורבורותיו ואני לא מאשים אותה, אבל חבל לי שאלי ישי ירוויח מזה הון פוליטי. ופה בדיוק אני מגיע לנקודה הבאה שלי:

המחאה הזאת שלנו הוציאה חצי מליון איש ואישה לרחובות. היא גרמה לאנשים להתחיל לחשוב, לדבר. להתחיל לשאול שאלות. היא גרמה לנו ולרבים וטובים אחרים להתחיל לפקפק, להטיל ספק בדברים עמוסי השקרים שמלעיטים עלינו כל הזמן, כדי לספר לנו שאין לנו כסף בישראל, שחייבים לחסוך, שהגרעון מאיים ויכריע אותנו, שנהיה כמו יוון (שקר גס, חובותיה של ישראל הם לאזרחיה בעיקר, לעומת כלל החוב של יוון שהוא חיצוני – וזה הבדל מהותי, אבל על כך ארחיב בפעם אחרת). ובשם כל השקרים הללו הם מפריטים, מקצצים, לא משנים את מסגרת התקציב (ואל תפלו למילה "פורצים" את מסגרת התקציב כי היא דמגוגיה, אנחנו לא גנבים ולא שודדים. אפשר לשנות וזה נשמע אחרת לגמרי).

שימו לב לגרף הבא:

 https://idoteschner.files.wordpress.com/2011/10/01.jpg

זה גרף שמראה כמה המדינה מגדילה את התקציב שלה משנה לשנה, בהתאם לגודל אוכלוסיה שגדלה, השקעות בתשתיות וכו'. הממוצע באדום. ובמסגרת הציור השבועי לילד – איפה ישראל?

נכון, בסוף. לא משקיעה בנו שקל יותר ולמעשה זה אומר שתקציב המדינה קטן משנה לשנה (כי האוכלוסייה בישראל גדלה וכי צריך כל הזמן להשקיע עוד בהכל, בעוד שסכום התקציב אינו משתנה!)

וזאת מדיניות שהיא תוצרה הגאה של ממשלת ישראל, של ביבי ושריה "החברתיים" ליברמן וישי.

גם ליברמן עכשיו כבר לא פאשיסט וגזען. גם הוא מנסה להיות "חברתי" עכשיו.

וביבי, בחוכמתו כי רבה, זימן וועדה שתמליץ שלא לשנות את מסגרת התקציב (אותו תקציב שרק קטן כל שנה), אלא מקסימום לקחת מהבטחון – והשרים, לפחות למראית עין, יתגוששו לפנינו על הדבר הזה ולא אלי ישי, ולא אף אחד אחר בממשלה, יבוא ויגיד 'חבר'ה, אולי נגדיל את התקציב?'

אז עם כל הכבוד המחאה היא לא (רק) של דפני ליף. היא גם שלה, והיא קודם כל ובעיקר שלנו. ואנחנו לא מאמינים לשקרים של ביבי, ליברמן, שטייניץ, טרכטנברג או ישי – אף אחד מכם אינו "חברתי" וכולכם ביחד תרמתם את חלקכם ליצירת המצב הקיים. המשנה לממונה על התקציב יספר לנו שהמתמחים רדופי תאוות בצע, אתם תמשיכו ותגידו שהבעיה היא הריכוזיות במשק ושצריך להפריט עוד, אבל אנחנו כבר לא מאמינים לכם. המצב חרא ואתם אפילו לא מוכנים לנקות את הלכלוך שעשיתם, רק מאשימים אחרים. לא ניתן לכם לקחת לנו את המחאה, גם אם אלי ישי נפגש ברוב הוד והדר עם דפני ליף, כי את הרפש שדבק בכם אף אחד לא ינקה.

המחאה שלנו ואנחנו נמשיך אותה עד שתלכו, עד שנשנה פה מן היסוד, וננצח.

"להם יש את הרובים, לנו יש את המספרים. אנחנו ננצח." ג'ים מוריסון שר, אני מוסיף 'אמן'.

על היהדות והיהודים

•אוקטובר 4, 2011 • להגיב

בהאזנה רנדומלית לתכנית צהריים באחת מתחנות הרדיו היום נתקלתי בראיון שערכה יעל דן, אם אינני טועה, עם פנסיונר שהחליט ביחד עם אשתו שעליהם למחוק את הלאום היהודי מתעודות הזהות שלהם. הוא ציין כי הטריגר לבחור במעשה שכזה היה בחירה זהה שעשה יורם קניוק זה לא מכבר, והסיבה לדבריו להחרות אחריו היתה "היהדות הולכת למקומות קיצוניים ועלינו לשים בלמים כדי למנוע זאת". הבלמים מבחינתו הם הבחירה שלא להזדהות כיהודי יותר ולא לראות את עצמו ככזה.

עלה אחריו לשידור רב מצוהר שניסה לבקש "לשלב ידיים" ולהתמודד ביחד, אולם הפנסיונר סירב לראות בבקשה זאת פתח אמיתי לשינוי, כיוון "שמאוחר מדי, ומוקצן מדי".

בטרם אומר את דעתי על הדברים האמורים באופן קונקרטי אבקש לפתוח את טיעוניי בחזרה לדברים שכתבתי בתגובה למיני פולמוס שנערך מעל דפי מוסף '24 שעות' של ידיעות אחרונות סביב השאלה "האם היה צריך לעצור את הרב דב ליאור". רק לשם התזכורת, הרב ליאור הוא רבה של ק.ארבע ונחשב לאישיות בולטת בציונות הדתית. הסיבה למעצרו לשם חקירה היה מתן ההסכמה שלו לספר "תורת המלך", שהתיר, לכאורה הלכתית, רצח של גויים כולל חפים מפשע ותינוקות.

"שלום רב,

בעמוד השני במוספכם "24 שעות" פרסמתם ביום רביעי 29.6.11 פולמוס בין יקיר אלקריב לבני קצובר סביב השאלה "האם צריך היה לעצור את הרב דב ליאור?". קראתי את דברי השניים, אולם למגינת לבי מצאתי את טיעוניו של אלקריב לחיוב המעצר כחלקיים וחסרי הבנה במידה מה. אי לכך מצאתי לנכון לשטוח בפניכם את עמדתי כלפי הדברים, שאותה אני מקווה כי תוכלו לפרסם במדור התגובות:

אלקריב כותב: "דתיים, ברובם, מאמינים במלאכים, בסיטרה אחרה, בביאת המשיח, בתחיית המתים ובעצם במה לא? זו כנראה הסיבה שההיתקלויות שלהם במציאות "המציאותית" נוטות להיות כה מכאיבות. מסקנתו לפיכך היא כי "כחילוני, אם למדתי משהו מהפרשה, הוא כמה דל כוחה של התורה כשהיא נדרשת לספק פתרונות ממשיים למצבים אמיתיים".

זוהי שגיאה חמורה – היהדות שלנו מעולם לא היתה דבר אחד, משנה סדורה שלא זעה ולא נעה כהוא זה מול תמורות הזמן וצו השעה, נהפוך הוא הנכון: היהדות התעצבה והשתנתה תדיר בעת הצורך ומתוך דיאלוג מתמיד עם המציאות והאתגרים החדשים שהיא מזמנת. היצירה הספרותית-רעיונית הגדולה ביותר ביהדות, התלמוד, מורכבת רובה ככולה מדיונים ו-ויכוחים בין דעות שונות סביב עניינים רבים מתחום המציאות "המציאותית", שממנה, לדעתו של אלקריב נמנע הציבור הדתי. ובתוך דיונים שכאלה אנו מוצאים בכתובים את עקרון שוויון ערך האדם בציווי "כל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם ומלואו" (מסכת סנהדרין. ד,ה) הנסמך גם על הקביעה המקראית כי "בצלם אלוהים ברא אותם" (את כל בני האדם, וללא הבחנות – כך בכתוב), "הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו" ו"חוקה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". עקרון זה, שהוא מיסודותיה המהותיים של היהדות, הוא בדיוק מה שהרב דב ליאור והציבור הקרוב לו מבקשים לחסל ולעוות. הספר "תורת המלך", עליו הסכים ליאור, הוא ספר הלכות והנחיות להריגת גויים – כולל חפים מפשע, כולל תינוקות! הספר הזה, כותביו ומסכימיו מבקשים לערער ולעוות את אחד מיסודותיה של היהדות ובשם כך יצאו להסתה פרועה ואלימה – זאת הסיבה שהרב ליאור זומן לחקירה ומשלא התייצב לאחר חודשים ארוכים עשו מוסדות מדינת היהודים בדיוק את מה שיש לעשות במדינה יהודית ואנושית – "וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ" (דברים, י"ג, ו').

שוגה אלקריב גם בכריכתו את כל הציבור הדתי ורעיונותיו כמקשה אחת: הרב ליאור, יוצא מרכז הרב הקוק ומממשיכי המשנה הרעיונית של הרצי"ה (הרב צבי יהודה קוק) והרב חרל"פ נסמך על גישה אחרת לגמרי, גזענית ואלימה: "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר, כ"ג, ט'). גישה זאת אינה מייצגת את רוב הציבור הדתי ואף לא את רוב הציונות הדתית.

לפיכך בבואנו להתייחס לאירועים הנדונים, עלינו לדעת לסמן את המחנה הקיצוני המבקש ליישם גישות גזעניות ואלימות תוך עיוות חמור של היהדות, ולהתייצב, חילוניים ודתיים כאחד, למאבק עיקש כנגדו."

בבואו לבטל את יהדותו עשה אותו פנסיונר חביב (ואני רוצה להאמין שבתום לב) משגה כפול – פעם אחת בכך שזיהה את הקיצוניים שביהדות כחזות כלל היהדות. (הם אכן מנכסים לעצמם את היהדות, אולם יסודות היהדות שונים בתכלית מהותית ממה שהם מנסים לספר לנו. יסודות היהדות, כדוגמא פשוטה מורים לנו "לא תרצח", להבדיל מכל מה שספר תועבה כ'תורת המלך' מכוון אליו). ופעם שנייה שגה בכך שלמעשה הוציא את עצמו, ולפי תקוותו גם אותנו, מהיהדות הזאת. כמובן שזהו משגה חמור מכיוון שבכך אין אנו שמים בלם ולו הרעוע ביותר לקיצוניות המשתוללת – נהפוך הוא, אנחנו נסים על נפשנו, מתכחשים לעצמנו ולעצמיותנו היהודית ומותירים לקיצוניים לקבוע את המשך דרכה של היהדות.

ב-1948, ערב ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, סערו הרוחות בארץ בדיונים ובויכוחים מה יהיה אופיה של המדינה אשר תקום ומה יהיה מקומה של המסורת היהודית על מנהגיה וחוקיה – על פי מה יהא הדין במדינה, כיצד יתקבלו החלטות ואילו חוקים יכובדו. הלך דוד בן גוריון אצל הרב אברהם ישעיה קרליץ, הוא החזון אי"ש, אשר היה מנהיג בולט בעדה החרדית אשר בארץ באותה זמן. שוחח והיוועץ בן גוריון עם החזון אי"ש, וזה המשיל לו את משל העגלה המלאה והריקה – וזאת בהשאלה ממסכת סנהדרין. המשל עוסק בשתי עגלות, האחת ריקה והשנייה טעונה. שתיהן מגיעות לגשר צר ורק אחת יכולה לעבור בכל פעם. נשאלת השאלה: מי תעבור קודם? והתשובה: הטעונה. החזון אי"ש המשיל את העגלות לזרמים ביהדות – מצד אחד העגלה הטעונה, הלוא היא היהדות הדתית ויש צורך להתמקד בחרדית (שהרי היא לכאורה אוחזת בכל אלפי שנות ההיסטוריה היהודית) ומצד שני העגלה הריקה הלוא היא הציונות החילונית.

ביהדות ניטש לא אחת מאבק חריף, קשה ומהותי על מהי היהדות ובהתאם – מיהו יהודי. פעמים רבות לא נסתיים הדבר בפשרה, או ב"סולחה": קבוצות שלמות הוצאו מתוך היהדות, או לחילופין התבוללו במקרה הטוב ונרצחו במקרה הרע. רק מיעוט שידע להתאים את עצמו למציאות ההיסטורית המשתנה והמתחדשת, תוך כדי עמידה איתנה על יסודות היהדות, ידע להמשיך ולדחוף את העגלה הזאת, עגלת היהדות, קדימה.

אותו פנסיונר אמר למעשה כן, אני זו העגלה הריקה והם, הם העגלה המלאה. נכון, הוא סולד מהעגלה בהתגלמותה הנוכחית, כפי שהוא מבין אותה, אולם הוא אומר שהם ימשיכו עם העגלה ואני ארד כאן.

כך, מתוך דברים אלה, אנו מבינים את תוצאות המשגה הזה, שאינו משגה יחידני של אותו פנסיונר, כי משגה כמעט קולקטיבי של יהודים חילוניים רבים (ורבות כבר נאמר גם על המושג 'חילוני'. לא אכנס לכך כעת): שהרי אין שתי עגלות, יש רק עגלה אחת! העגלה הזאת היא היהדות והיא עמוסת כל טוב. יש בה אוצרות אנושיים רבי משמעות וחשיבות ולמצער יש בה גם רקב ומדמנה, אבל זוהי העגלה והיא אחת – והשאלה האמיתית והקריטית תהא: מי ינהג בעגלה הזאת?

אל ניתן לקיצוניים לנהוג בעגלה, למרות שלכך הם מכוונים. היהדות היא שלנו לא פחות, אם לא יותר, משלהם. יהודים לוקחים אחריות על יהדותם – וכך גם עלינו לנהוג. הם אינם מייצגים את היהדות, אלא עושים לה עוול ועלינו מוטלת החובה והאחריות לזעוק זאת בראש חוצות כציבור יהודי וציוני אמיתי וגאה.

על מסקנות וועדת טרכטנברג

•ספטמבר 29, 2011 • להגיב

רגע לפני שנכנסה השנה החדשה התבשרנו כי ועדת טרכטנברג גיבשה את המלצותיה עבור ממשלת ישראל והמדיניות הכלכלית הרצוייה לנו.

הרבה כבר נכתב על הועדה הזאת ועל כל הדרישות אליהן לא התייחסה כלל וכלל. לצערנו, עוד בתחילת הדרך פסק טרכטנברג נחרצות שפריצת מסגרת התקציב לא תהיה ולא תומלץ, לא על ידו. כבר כאן ניתן היה להבין שמדובר במשחק סכום אפס, אף אחד מאיתנו לא הולך להרויח ממנו דבר וחצי דבר. אה, רגע, חוץ מהמעטים שכבר מרויחים מהשיטה הכלכלית הנוכחית בישראל. ובכל זאת, חיכינו בסבלנות.

ומשהאזנתי וקראתי את ההמלצות של הועדה הזאת (שייתכן מאוד כי ייקברו בדיונים לא פרגמטיים בכנסת) התקוממתי בייחוד כנגד כל מה שטרכטנברג בחר שלא לראות, כנגד כל מה שחברי הועדה בחרו לשתוק עליו ופשוט להתעלם.

טרכטנברג אומר לנו שלא ניתן למצוא מענה לרוב המצוקות. בודאי, הרי מלכתחילה לא התכוונת לפרוץ את מסגרת התקציב כדי לאפשר לנו כלי כלכלי שיכול לעזור לטפל בכל אותן מצוקות. בכך בעצם אמרת לנו בצורה חד-משמעית: חבר'ה, אין לכם מה לחפש במדינה הזאת יותר. היא לא תפתור לכם שום בעיה, היא לא תציע לכם שום עזרה, היא תמשיך לנצל אתכם ולרמוס אתכם ולא לספור אתכם כלל – למרות שעשיתם צבא, למרות שהשלמתם בגרות ופסיכומטרי והלכתם ללמוד באקדמיה במקביל לעבודות שונות ומשונות, וכן, למרות שנטל המסים עליכם (ישירים+עקיפים כמובן) כ"כ כבד. לא, מבהיר לנו מנואל טרכטנברג בסכמו ועדה בראשותו שהיתה אמורה להציע פתרונות למצב האיום אליו הגענו כחברה. אלא שטרכטנברג המליך את הייאוש ולמעשה שלח אותנו לחפש לעצמנו מדינה אחרת, לכל מי שיכול לצאת מכאן, כמובן. כי מי שאומרים לו שכאן לא יהיה לו טוב כמעט בוודאות – ההגיון אומר לו תלך לאן שכן יהיה טוב, למרות הקושי הרגשי, והציונות והיהדות וכו' וכו'.

אבל זה לא מפתיע. זה לא מפתיע שזאת האמירה של טרכטנברג, כי טרכטנברג עובד של בנימין נתניהו בסופו של יום, וקשה לי להאמין שמר נתניהו, ראש ממשלתנו והנואם המבריק באו"ם, לא מכיר ולא מבין מה השלכותיה של מדיניות כלכלית שהוא קידם בשתי קדנציות כראש ממשלה ובקדנצייה נוספת בתווך כשר אוצר. הנה רשימה חלקית מאוד:

הוא מבין טוב מאוד מה פרוש הדבר שרבע מאוכלוסיית ישראל חיה מתחת לקו העוני, דבר שרק יחמיר בעתיד כי כאשר מדובר בילדים אנחנו מגיעים כבר למצב שכל ילד שלישי בישראל הוא ילד עני.

הוא מבין טוב מאוד את הנתון שרוב העניים האלה הם שכירים, אנשים עובדים. כלומר שלמרות שהם יוצאים לעבוד משכורתם אינה מספקת לחיים מכובדים.

הוא מבין טוב מאוד מה המשמעות של מספר מכשירי MRI כמספר אצבעות יד אחת בכל הארץ ברפואה ציבורית.

הוא מבין טוב מאוד שעובדי מגזרים ציבוריים כמו עובדות סוציאליות, מורים, מתמחים ברפואה ציבורית ועוד לא זוכים לתנאי עבודה הוגנים.

הוא מבין טוב מאוד שמדיניות סל התרופות קובעת מי יחיה ומי ימות לפי מעמדו הכלכלי.

הוא מבין טוב מאוד שאדם עובד בישראל נדרש ל-129 משכורות חודשיות כדי להגיע לדירה משלו.

הוא מבין טוב מאוד שהוא מקדם מדיניות פושעת של ניצול עובדים בכל הגילאים כאשר הוא מקצה מספר מגוחך של פקחי משרד העבודה ברחבי הארץ.

הוא מבין טוב מאוד מהו ניצול, כיוון שהוא אמון על הגוף שמעסיק הכי הרבה עובדי קבלן. כן, הגוף הזה הוא מדינת ישראל בכבודה ובעצמה.

הוא מבין טוב מאוד מה המשמעות של תקציב שקטן באופן ריאלי לעומת גודל האוכלוסייה בישראל וצרכיה. הוא מבין ומקדם מצב שבו המדינה תשקיע פחות ופחות בכל רבדי החיים – פחות בחינוך, פחות בבריאות, פחות ביצירת מקומות עבודה חדשים, אבל בד בבד הוא מתעקש להגדיל עוד ועוד את נטל המסים עלינו, רוב האזרחים, באופן שבו אנחנו משלמים באופן יחסי הרבה יותר ואילו בעלי ההון – הרבה פחות.

את כל אלה ועוד דברים רבים אחרים נתניהו מבין היטב. זאת המדיניות אותה הוא היה מעוניין תמיד לקדם. לא נסתרת מעיניו גם העובדה שישראל ממוקמת גבוה גבוה במדד אי-השוויון העולמי, מדד ג'יני, עם דירוג שערורייתי של 0.392 (בשכונה שלנו נמצאות מלאווי, מאוריטניה, מרוקו וירדן, סתם שתדעו). תהיו בטוחים – שום פרט כזה לא התפספס לו. כשהוא מינה את טרכטנברג הוא רק ביקש שנעביר את החצים שלנו ממנו וממשלתו לועדה ולעומד בראשותה, אבל אנחנו יודעים היטב את העובדות, מר נתניהו:

הועדה שמינית לא נשלחה לברר כיצד ניתן להביא צדק חברתי לישראל, משום שבכך מעולם לא רצית, ככל הנראה ממעשייך.

ועדה שרואה את כל העוולות המוזכרות לעיל ועוד רבות אחרות ומספרת לנו כי לא ניתן לפתור את רוב הדברים אינה ועדה שמטרתה הצדק. ראש ממשלה שמכיר את העוולות האלה ואינו מוכן לפעול באופן אמיתי ונחוש כדי לפתור אותן אינו ראש ממשלה שעניינו הצדק.

ולכן, מר נתניהו, עליך לזכור: בבוא השעה אנחנו ניגש לקלפי ונבחר באדם שכן רואה לנגד עיניו את הצדק שאנחנו דרשנו, אותו צדק שאתה וטרכטנברג שלוחך התעלמתם ממנו. בבוא היום לנוחי, שרי, תשובה, עופר, זהבית ושאר הקהל הקדוש הזה יהיו רק מספר קולות בודדים בקלפי להצביע בעבורך. לנו, לעומתם, יהיו מליוני קולות נגדך.

כמה זמן עוד נשאר לך לנסות לתקן, שנה וחצי?

 
%d בלוגרים אהבו את זה: