15 שנים, או למה אנחנו ברחובות

הסיפור הזה מתחיל מבחינתי לפני 15 ומשהו שנים, בחורף של שנת 96.

בשנת 1996 אמא שלי היתה מעורבת בתאונת דרכים. זאת גם השנה שבה עלה לשלטון לראשונה אחד, בנימין נתניהו. הוא עלה לשלטון מספר חודשים לאחר שנפל דבר בישראל: יצחק רבין, ראש הממשלה ושר הבטחון, נרצח.

החל משנת 96 אמא שלי ניסתה להשתקם, למצוא עבודה, לחזור ולתפקד במאה אחוז בכוחות עצמה. אנחנו משפחה קטנה, "חד-הורית", רק היא ואני (אז בכיתה ז'). חודשיים אחרי התאונה סבתא שלי נפטרה. באופן סימבולי, שאז עוד לא הבנתי אותו, זה קרה בסמוך לאחד במאי, חג הפועלים הנשכח. ב23 ביוני של אותה השנה עליתי לתורה, אבל לא היתה שום תחושת שמחה בלב. אמא לא הצליחה למצוא עבודה. לא כי היא לא רצתה ולא ניסתה – דומה היה שהמערכת הגדולה של הבירוקרטיה בישראל פשוט לא מוכנה להתאמץ מספיק בשביל למצוא משהו ראוי בשבילה – ואמא נותרה, לראשונה בחייה, מחוץ למעגל העבודה והיכולת להתפרנס בכבוד. לאחר מספר חודשים נפסקה לזכותה קצבת נכות חודשית מטעם ביטוח לאומי. אמא (ובזמנו גם אני) חיה מהקצבה הזאת, ששיעורה לא עולה על שני שליש משכר המינימום במשק, במשך 15 שנה, עד שלאחרונה התחלפה קצבת הנכות בקצבת זקנה. אמא כבר אינה נכה לפי מדינת ישראל, היא רק זקנה. סכום הכסף בקצבה, אגב, לא השתנה ועומד על הרבה פחות מ-3,000 ש"ח לחודש!

ב-29.10, היום, מתוכננות הפגנות ברחבי הארץ תחת הכותרת של העם חוזר לרחובות. אני יודע שאנשים רבים בהפגנה הזאת יפנו אצבע מאשימה כלפי ביבי וממשלתו, על המדיניות הכלכלית-חברתית הרעה שלהם. זאת תהיה האשמה צודקת, אבל האשם אינו נחלתו של ביבי בלבד. מדינה ששולחת את אזרחיה להסתדר עם 2,000 ש"ח וקצת בחודש כעקרון רחב היקף המעוגן בחוק היא מדינה שרעה לאזרחיה. במובן הזה (ובעוד מובנים רבים אחרים), מדינת ישראל לא היתה צודקת גם בשנת 96 – גם אז המדיניות הלכה בכיוון הנאו-ליברליזם ופירקה את יסודותיה הסוציאל-דמוקרטיים של ישראל, יסודות שנבנו ע"י אנשים דוגמת סבתא שלי אגב, במו ידיהם במשך שנים רבות – החל מהעלייה השנייה ואילך.

בשנים האחרונות, בהן אני אדם בוגר, אני מעביר סכום כסף נוסף לאמי, שלא יכולה להתקרב אפילו "לסגור את החודש" בלעדיו. ככל שנוקפות השנים וההוצאות עולות – הן בשל מצבה הבריאותי של אמי והן בשל הכבדת יוקר המחייה כתוצאה ממדיניותה של ממשלת ישראל בראשותו של אותו אחד, בנימין נתניהו – אני מתקשה יותר ויותר להצליח לתת מענה כלכלי לצרכים של אמא שלי. הערב שוחחתי איתה ארוכות בטלפון. זאת היתה שיחה קשה, היא הטיחה בי האשמות לא פשוטות, תוך שהיא מתארת לי ארוכות את הקשיים המרובים הנובעים מהיעדר יכולת כלכלית. אני מבין את ההאשמות האלה, במובנים רבים היא תלוייה בי ומתקשה לתלות את האשם בגורמים אמורפיים יותר, ברמת המאקרו, דוגמת מדיניות המסים הישירים והעקיפים של הממשלה וכן הלאה. מבחינתה, אני צריך להיות בן טוב יותר. מבחינתי, רגשות האשם האלה הן משהו שביבי כבר לא יוכל לתקן לעולם (ואל תדאגו, אני בהחלט יודע שזה גם לא מעניין אותו).

במוצאי שבת אני אצא להפגין אתכם, לא כי חזרתי לרחובות – אני ברחובות כבר 15 שנה. עבדתי לראשונה בחיי בכיתה ח' ולמעשה מאז כמעט שלא הפסקתי, הכל לשם אותה מטרה וצורך שפירטתי למעלה. 15 שנה אני מחפש את הצדק החברתי ולא מוצא אותו. עכשיו, אתכם, אני לפחות לא לבד.

מהבחינה הזאת לא משנה כמה אנשים יגיעו להפגנה במוצ"ש. הנטייה שלנו לרוב היא למדוד הצלחה או כשלון בנקודות שבירות וספציפיות בזמן. טעות תהיה להישען על תהודתה של הפגנה אחת, בין אם השתתפו בה 30,000 איש, או חצי מליון. טעות תהיה לייחל לגדולות ונצורות מוועדת טרכטנברג או מיישום המלצותיה (שאני אגב, חושב שהן רעות מאוד) וטעות תהיה לחשוב שהישג יכול להיות הורדת מחירו של מוצר X ע"י רשת מזון Y. הישגים אמיתיים נמדדים לאורך זמן – בשינוי מהותי של השיטה החברתית-כלכלית בישראל! (בכרזות כתוב "עד שננצח"? אז רק זה יכול להוות עבורנו נצחון).

אנחנו חייבים להיות סבלניים. לבוא מחר, לבוא בעוד שבוע, לבוא בעוד חודש – למלא את הרחובות בכל פעם מחדש. להראות להם שמאסנו בשקרים ובמריחות שלהם ושאין לנו אמון יותר באף פוליטיקאי ובאף מפלגה שמאכלסים את הממשלה והקואליציה הנוכחית, שאישרו תקציבים ומדיניות אנטי-חברתיים, שירקו לנו בפרצוף באישור חוק הוד"לים, שלעגו לנו באשרם את המלצות טרכטנברג, שבטוחים שעד הבחירות נשכח מי אנחנו ומי הם, אז לא! אנחנו לא נשכח – ואת זה בדיוק חשוב להראות!

ועוד עניין אחד: הבחירה של כיכר רבין כמקום שבו תתקיים ההפגנה בתל-אביב היא בחירה מורכבת וטעונה ביותר, בהתחשב בתאריך שבו אנחנו נמצאים. בדיוק שבוע לאחר ההפגנה למען צדק חברתי תתקיים זו השנה ה-16 העצרת לזכר יצחק רבין ולמען הזכרת הרצח הנתעב וההסתה שקדמה לו. באותה תקופה, הבנו לצערנו רק בדיעבד את ההבדל שבין "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" לבין "הכתובת היתה על הקיר". אז, בטרם הרצח ובעת שהסתה פרועה ואלימה השתוללה ברחוב ע"י קבוצת מיעוט כנגד יצחק רבין, רובנו (שגם בהחלט היווה את רוב הציבור בכלל) מיעט לצאת לרחובות ומיעט לקרוא לעצירת התופעות האלימות ההן ולשמור על הדמוקרטיה בישראל. הציבור הזה התייצב בהמוניו רק ב4.11.95, אותו לילה נורא.

מי שיוצא לרחוב וקורא את קריאתו בקול רם וברור, לאורך זמן, בהתמדה, באמונה, תוך הפעלת האמצעים הדמוקרטיים – הוא זה שינצח בסוף הדרך, וזאת בלבד שישכיל להתאזר בסבלנות הנחוצה למאבקים ארוכים. כשם שאנו יוצאים להפגין ב29.10, כך עלינו לעשות גם שבוע מאוחר יותר – למען הדמוקרטיה הישראלית. לא יהיה פה צדק חברתי ללא דמוקרטיה אמיתית ומהותית, ולהיפך.

נ.ב.

אם אתם כבר כאן, ויש לכם עוד כמה דקות פנויות, אני מוצא לנכון להפנות לבלוג של חיים, ששתי הרשומות האחרונות בו (בהקשר של ההפגנה הערב, 29.10) חשובות ומרגשות עד מאוד:

http://www.haimhz.com/

מודעות פרסומת

~ של idoteschner ב- אוקטובר 29, 2011.

2 תגובות to “15 שנים, או למה אנחנו ברחובות”

  1. […] Ido Teshner shared his personal story of hardship in a country whose social safety net has been cut over the […]

  2. […] blogger Ido Teshner condivide la sua storia personale ed esprime la difficoltà di vivere in un paese in cui il welfare […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: