שכחנו איך להיות לא נחמדים

שכחנו איך להיות לא נחמדים

בחודשי החורף והאביב של שנת 71 סערו הרוחות ברחוב הירושלמי בפרט ובציבור הישראלי בכלל. השד העדתי והמקופח, שראשו בצבץ לראשונה מהבקבוק במאורעות ואדי סאליב (חיפה) 12 שנים קודם לכן, יצא כעת מהבקבוק והופיע במלוא הדרו.

אנשים צעירים, מתוסכלים וכועסים, דור שני לעולים ארצה מארצות האיסלאם, החליטו שנמאס להם. הם אימצו שם של תנועת מחאה אמריקאית וקראו לעצמם 'הפנתרים השחורים'. המחאה של הפנתרים השחורים היתה מחאה אלימה ולא חוקית לעתים: חלק מההפגנות לא קיבלו אישור משטרתי, 'מבצע חלב' (במסגרתו נלקחו בקבוקי חלב מבתי העשירים והושאר על מפתן דלתם פתק שהחלב הועבר ממי שייעד אותו לחתוליו ולכלביו לטובת מי שאין לו כלל חלב) היה למעשה גניבה (על אף שמעשה רובין הוד של לקיחה מהעשירים לטובת העניים יש בו רומנטיקה לא מבוטלת) והיא בהחלט היתה מחאה אלימה.

כ"כ אלימה, כ"כ שונה בנוף של אותם הימים, כ"כ לא נעימה לאנשים במוקדי הכוח, עד שלאחר פגישה עם מנהיגי המחאה אמרה גולדה מאיר, ראש הממשלה: "הם אינם בחורים נחמדים".

אבל זאת היתה מחאה ששינתה.

זאת היתה מחאה ששינתה את ההיסטוריה החברתית בישראל, והיא עשתה זאת על אף מספר זעום של מפגינים – בשיא כוחה הוציאה תנועת הפנתרים השחורים לרחוב מספר אלפים בודדים בלבד.

הצער הגדול הכרוך במחאה הזאת ממוקד בשתי נקודות, שרוב הציבור הישראלי לא ער להן: הראשונה היא שרוב הפנתרים היו בכלל אנשי שמאל, שמאלה ממפלגת העבודה, מפא"י ההיסטורית וההגמונית דאז, ששלטה ביד רמה עד שנות ה-70 המאוחרות. למרות השתייכותם הפוליטית הזו – מחאתם היתה דווקא אחד המאיצים שקידמו את המהפך הפוליטי של 77, במסגרתו תפס הימין את השלטון בישראל לראשונה, וכמעט שלא עזב אותו מאז, למעט 3 שנים בודדות (ויסלחו לי חסידי ברק. הוא לא היה מאודו איש שמאל, ככל ששמאל קשור למדיניות כלכלית-חברתית).. הנקודה השנייה היא שממשלת גולדה ורבין דווקא פעלו כדי לתקן את האפליה רוב הזמן (למעט תקופת השבר של מלחמת יום הכיפורים), אבל דווקא אותו מהפך של 77 היה נקודת ציון היסטורית שממנה ואילך המקופחים יהפכו להיות מקופחים עוד יותר.

34 שנים מאוחר יותר החלה בישראל מחאה חברתית חדשה. המקופחים של שנת 2011 לא היו קבוצה של כמה אלפים בלבד, אלא הרבה יותר. המומנטום שצברה תנועת המחאה החדשה (שהורכבה ממספר קבוצות, יחידים וארגונים ואולי היתה צריכה שם "חזק" יותר, דוגמת הפנתרים השחורים) הגיע לשיא כוחו ב-3.9.11, אז הוציאה התנועה לרחובות כ-450 אלף בני אדם. כ-300 אלף מתוכם, אם זכרוני אינו מטעני, ואנוכי בינהם, נהרו להפגנה בתל אביב, שהתקיימה בכיכר המדינה.

זה היה ערבה הגדול של המחאה. שיא במספר המפגינים, מיטב אומני ישראל שהגיעו להביע תמיכה, אהדה דומיננטית בסקרים וחזות מגומגמת מצד הממשלה והקואליציה שמיאנו אז כמו היום להקשיב לרחשי הציבור. אבל זו היתה הפסגה שבעקבותיה יגיע המדרון התלול מטה. נכון שהיה ברור לכולם שהמאהלים יקופלו זמן קצר לאחר מכן (למעט מי שאין לו בית…) ושצריך להתקדם הלאה, ל"שלב הבא" של המחאה, אבל קרה באותו הערב עוד משהו, דרמטי לא פחות, שהראה לאנשים שבשלטון שהם לא צריכים להיות מוטרדים מאיתנו, ולמה? שתי סיבות.

הראשונה: 300 אלף. 300 אלף איש עמדנו שם במקום הכי ציני, הכי משקף את הפערים החברתיים. כיכר המדינה. איזה אבסורד! דווקא ליד הכיכר של "המדינה", רחוב ה' באייר ורחוב "חברה חדשה" עמדו להן החנויות בהן עושים בעלי ההון את השופינג שלהן. אותם בעלי הון ששטייניץ וביבי כל כך צמודים אליהם ולא יעזו להעלות להם ולו בשקל את המס, בעוד העשירונים התחתונים קורסים עד לחרפת רעב. עמדנו שם ליד החנויות האלה, צעקנו ודרשנו צדק חברתי, אבל אף חלון לא נשבר, אף שמלה ב-100,000 ש"ח לא נשרפה, ההפגנה התפזרה בסדר ובשקט מופתי. לכאורה גאווה גדולה. הדמוקרטיה במלוא הדרה. בפועל – זו היתה קריאה שקטה שאומרת "אנחנו נחמדים". אנחנו שקטים, אנחנו לא נעשה לכם בעיות בזמן שאתם ממשיכים לעשוק אותנו ולבזוז אותנו ולרמוס את כבודנו. כן, אנחנו שכחנו מה זה אומר להיות לא נחמדים. אז תפאדלו, תמשיכו בגזל ובעושק שלכם.

הנקודה השנייה: לא אמרנו בקול ברור – הממשלה הזאת צריכה להתפטר וללכת הביתה! לא ניתן לכם להמשיך לפגוע בנו. למה לא קראנו להם להתפטר? למה לא הזכרנו להם שחצי מליון איש לפחות הולכים להתנקם בהם בבחירות הבאות על כל ההתעללויות שלהם בנו? כנראה, אם אפשט את הדברים, כי לא היה לנו נעים. לא היה לנו נעים מכל מצביעי הימין שיגידו רגע, אנחנו אתכם כי הבטחתם שזו אינה מחאה פוליטית. לא היה לנו נעים מתושבי הגבולות ואזורי העימות שירגישו שסדר היום הציבורי הכי מהותי כרגע חייב להיות גם הנושא הכלכלי-חברתי. לא היה לנו נעים להגיד בפה מלא – המחאה הזו היא פוליטית, היא לא יכולה שלא להיות פוליטית ובוודאי שהיא מכוונת כנגד הממשלה, כי הממשלה היא מי שהביא אותנו לשפל המדרגה ולכן האנשים האלה חייבים להיות מסולקים מהשלטון! לא היה לנו נעים, כי אנחנו? אנחנו הרי בחורים נחמדים.

שנה אחרי והמחאה לא מצליחה לצבור מחדש את המומנטום שאבד לה באותו ערב של תחילת ספטמבר. למעט כמה עשרות אלפי אנשים אחת לכמה שבועות רוב הציבור הישראלי מיואש יותר, לא מוצא טעם לצאת מהבית. לא מאמין יותר בשינוי, כי הוא מבין את מה שהממשלה הזו הבינה לפני שנה – מחאות "נחמדות" לא משנות מציאות. מחאות "נחמדות" לא מפחידות פוליטיקאים וגורמות להם להלחם קרב השרדות פוליטי ולהזכר שהם נמצאים בפרלמנט רק בזכות האזרחים, ולא להיפך. מחאות "נחמדות" ישאירו אותנו חסרי כבוד, חסרי אוכל, חסרי בית, חסרי אמונה.

באחת ההפגנות השנה, קיץ 2012, נזרקה אבן אחת על חלון אחד של בנק. מייד נזעקו הפוליטיקאים ממרבצם האדיש והמלגלג. לא זכור לי שמישהו מיהם הניד עפעף כשאנשים החלו לשרוף עצמם למוות, כחודש מאוחר יותר, כי הם יודעים – מעשה התאבדות, קשה וטראגי ככל שיהיה, משפיע אך ורק על האנשים הנחמדים. הוא לא ישפיע על הפוליטיקאים.

עכשיו רק כדי שלא ישתמע אחרת – אינני קורא לאלימות כלפי אנשים. אני מתנגד נחרצות לכל צורה של אלימות כנגד אנשים, בין אם הם אזרחים, לובשי מדים, או נבחרי ציבור. אבל חסימת כבישים, או 'מבצע חלב' בגרסה עכשווית יזכירו לאנשים שבשלטון מי אנחנו באמת, ולמה כדאי להתחיל להקשיב לנו.

בהשוואה לאמירה של גולדה "הם אינם בחורים נחמדים", האמירות השבוע של ביבי ("אין יותר ארוחות חינם") ושטייניץ ("הגזירות לא יהיו כיפיות") הן אמירות מזלזלות וחמורות לא פחות. מן הראוי שנתקומם מחדש. אם זה שינה ב71, זה בוודאי ישנה ב2012.

מודעות פרסומת

~ של idoteschner ב- יולי 30, 2012.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: